הורות כמעשה ניסים-ספר הורות חדש ומרענן

 

ילד זקוק לכך שכל רגשותיו, גם הקשים והמבלבלים ביותר, יהיו מוכלים, לא כי הוא ילד אלא כי הוא בנאדם שעוד לא ויתר. ילד מבקש שחייו יהיו רצף של הנאה והתרגשות, בדיוק כמו מבוגר שלא ויתר. ילד מבקש להרגיש שהוא מיוחד ונדיר בעצם קיומו. ‘לסדר את העולם’ כדי שיתאים לאותו ילד, זה בראש ובראשונה לאמץ את נקודת המבט שלו.
 

ארגון מחדש של היחסים בין ילדים להוריהם הוא הכלי ליצירת תרבות חדשה שאין בה דיכוי ותחרות ובדידות. זהו כלי יעיל במיוחד כי ההורות (בשונה מספורט, בישול, אמנות או אופנה) היא בית המלאכה שבו נבראת האנושות.
 

זה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי, במקרה הטוב, ומשימה מכבידה עד ייאוש, במקרה הרע. התבוננות מעמיקה והסכמה לראות מה באמת קורה שם – בין ילדים להוריהם – מאפשרת להורות שתהפוך למה שנועדה להיות מלכתחילה: פתח רחב שדרכו זורמת אהבה. 

לאהוב, לשיטתו של שי אור, זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל. לא את מה שנכון, לא את מה שנוח, לא את מה שמקובל, לא את מה שיגרום לו לאהוב אותך או להזדקק לך… את מה שהוא באמת מבקש. זה לא מובן מאליו. ברוב המשפחות זה לא מובן בכלל. לשם כך דרושה צורת הקשבה חדשה לילדינו ולעצמנו.

 

במסע זה המטרה אינה לשרוד. להצליח לשרוד בעולם קשה ומאיים, זו היתה המטרה העמוקה של התרבות שבה גדלנו וגם של רוב התרבויות שקדמו לה. כשזו המטרה, לפחד יש תפקיד חשוב. הוא שמסמן לנו לאן לא ללכת ומה לא לעשות ואיזה גבול לא לעבור, כדי לא להסתכן, כדי להמשיך ולהתקיים, כדי לשרוד. במסע החדש המטרה היא לחיות. האהבה היא שמסמנת לנו איך כן לחיות במלאות. איך כן לפגוש את החיים על כל תהפוכותיהם, כן לחגוג את עצמנו בתוכם, כן ליצור יחד עם שותפינו היקרים, ילדינו, מציאות שמבטאת את האמת העמוקה שלנו בשלל גוונים.