החברה להגנת טבע הילד

מאת: מיריק שניר

דיון במצב העולם, מבלי לקשרו למצב האדם, עלול להסתבר כטעות גורלית.
מקור הרע בעולם, הוא מעשה האדם, ומקור הרע באדם, זו פגיעת התרבות בטבעו – ביצר לבו.
למילה טבע משמעות כפולה, טבע במשמעות– natureוטבע במשמעות– caracture אוסף תכונות.

כל התינוקות, היום כמו פעם, מגיחים אל העולם, יצירי טבע בלבד, אך מרגע היוולדם הם נאלצים לבצע תהליך דרסטי של הסתגלות לאין-ספור תחליפי-אם שהמצאנו לנוחיותנו. סכנות רבות כרוכות בתהליך ה”תירבות”המהיר שנכפה עליהם. סכנות לגוף וסכנות לנפש. סכנות לאדם וסכנות לעולם.

האנושות, כרכבת מאיצה, נמצאת בתהליך מתמיד של גלויים והמצאות ופיתוחים טכנולוגיים, היוצרים סביבנו בהדרגה עולם מלאכותי, אשר מרחיק אותנו יותר ויותר מן הטבע והקשה מכל:
מרחיק הורים – מתינוקות שנולדים להם!
בכל תקופת החינוך ובמיוחד בגיל הרך, מתרחשים בכל בית עימותים קשים בין גדולים וקטנים, בין טבע ותרבות.
בדק הבית האקולוגי צריך להתחיל מהתבוננות עמוקה, ללא כחל וסרק, במערכת היחסים המתקיימת, בחברה שלנו, בין מבוגרים וילדים.
ילדה אחת אמרה: “מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?!”
מבוגרים נראים לה שונים בתכלית ממנה. היא לא מסוגלת לדמיין לעצמה שהם היו פעם כמוה, או נורא מזה, שהיא תשתנה כל כך ותהיה פעם כמוהם.
אילו ניסחנו אנו המבוגרים את תהייותינו באותה שפה, היינו אולי אומרים כך:
מאיפה באים המבוגרים, אנחנו כבר יודעים, אבל מאיפה באים הילדים?

שיר הילדים התמים של פניה ברגשטיין משקף את היחסים הטעונים בין טבע ותרבות.
בוא אלי פרפר נחמד–זוהתרבות החומדת את הטבע.
שב אצלי על כף היד–זוהזמנה למפגש בין טבע ותרבות.
שב תנוח אל תירא–זו ההבטחה של התרבות לא לפגוע בטבע.
ותעוף בחזרה–זהכיבוד שלמותו וזכותו של הטבע לקיום עצמאי.

ומוכרת לכם אולי הגירסה הצינית לדקלם ולהציג את זה, שממנה הפרפר לא יוצא חי, ויש בכך סמליות עצובה.

חלק נכבד מספרות הילדים נכתב מתוך הצורך לתווך ולקשר בין שני העולמות, עולם הילדים ועולם המבוגרים.
בשעת הסיפור נפגשים: ילד ומבוגר. כשם שהילד הרך זקוק לסיפור-הילדים כדי להתמודד טוב יותר, עם המציאות אל תוכה נולד, כך זקוק המבוגר לסיפור, כדי למלא טוב יותר, את תפקידו כמלווה של הילד, מילדות אל בגרות.

אז מאיפה באים הילדים? הסיפור”יש עכבר בבית”משיב: מאותו מקום שבאים העכברים–מעולם הטבע. לילד ולעכבר הרבה תכונות משותפות: קטנים, זריזים, שובבים, סקרנים, חששנים, לקקנים, לכלכנים…
מאיפה באים המבוגרים, המתאמצים ללכוד את העכבר? מעולם התרבות.
האם העכבר, חמוד או מאוס? תלוי את מי שואלים.
בעיני הילד, הקרוב לטבע–הוא חמוד.
בעיני אנשי התרבות, המבוגרים–הוא מאוס.
הילד המזדהה עם העכבר מרגיש איום על אישיותו על תכונותיו העכבריות.
כאשר המבוגרים עורכים מרדף אחר בן דמותו הזעיר, הוא מודאג מאוד ולא רק בגלל העכבר.

שדה ההתנגשות הקשה והמשמעותי ביותר בין ילדים ומבוגרים, הוא בתחום הלמידה.
מבוגרים טועים לחשוב שעליהם לשכנע ילדים ללמוד. הם גם סבורים שעליהם ללמד ילדים איך ללמוד.
בעוד שכל ילד מינקות ואף קודם, עסוק בלמידה ללא הרף ויודע היטב איך ללמוד!
מי מלמד ילדים לדבר?!
ילדתי בת השש אמרה: “כשהייתי קטנה, שאלתי את עצמי: איך תינוק ילמד, את כל המילים? מה, מישהו יושיב אותו על כסא ויגיד: זה כסא, זה שולחן, זאת כפית… הרי, עד שהאיש יגמור להגיד לו, את כל המילים, הוא כבר ימות!”
ובמקורות מסבירים: “נפקא מינא, לגירסא דינקותא.”
למידה של קטנים, שונה באופן מהותי, מלמידה של גדולים.

במקום לעמוד נפעמים מול תהליכי הלמידה המושלמים שילדים עושים בגיל הרך, וללמוד מכל ילד איך מתרחשת הלמידה הטבעית שלו–הם שונים זה מזה! –אנחנו כופים את שיטותינו המלאכותיות,
פוגעים בלמידה הטבעית ובנפש הילד, הורסים כל חלקה טובה.
למרבה הצער והאימה אנחנו גם לא מצליחים לקשר בין מעשינו לבין התוצאות המחרידות לחברה ולטבע.

איזה משוב מקבל הילד החקרן, הבודק ומנסה כל דבר בסביבתנו עתירת התרבות? משוב המעודד סקרנות, או המדכא אותה?
איך אנחנו מתייחסים לפעוט, הבודק בדרך משלו, את מפת-השולחן עמוסת הכלים? את המדרגות? את מדף הספרים?
ככל שיהיה הפעוט סקרן יותר באופיו, פעיל יותר בנסיונות הלמידה שלו, כך גדלים סיכוייו: להיחסם, להיבלם, לצבור תסכולים ביחס ללמידה.
כשהפעוט שלנו, זוחל בפעם הראשונה, לעבר העציץ המטופח שלנו והאינסטינקט שולח אותנו לחסום את דרכו, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: לא – מה הוא עושה? אלא – למה הוא עושה?
והתשובה פשוטה: מתוך תאוות למידה שאנחנו בודאי רוצים לטפח, לא פחות מאשר את העציץ.

עלינו להיות מודעים לכך, שהפער והמתח בין טבע לתרבות, קיימים לא רק בגיל הרך ולא רק בחברה האנושית ובעולם סביבנו, אלא גם בפנימיותו של כל יצור אנושי.
כי אדם ככל שתתפתח תרבותו, גופו ונפשו ימשיכו לעולם לפעול על פי חוקי הטבע.

כדי להגן על הטבע ועל העולם, נגן על זכותו של כל ילד ואדם, לחופש, לחלומות, להשראה, ליצירה, ללמידה בדרכו, בכל שלבי התפתחותו.
הגנת הטבע משמעה להגן על זכותו של כל יצור אנושי, לחוות בליבו וסביבו: טבע ותרבות, ילדות ובגרות, דמיון ומציאות, לא כניגודים, אלא כמשלימים.

מידת הצלחתנו להגן על טבע האדם, תקבע יותר מכל את סכויינו להגן על טבע העולם.

בין שמירת הטבע, להגנת הטבע, בחרתי בהגנה.
שמירה–כל תכליתה שימור, מניעת פגיעה ועצירת שינוי.
הגנה–מן המילה: גן, היא תהליך גינון ועיצוב רגיש ומתחשב.
המגן על טבע האדם ועל הטבע סביבו, מגונן ומגנן גם יחד.

לשואלים: כיצד מתמודדים עם הפער בין טבע ותרבות בעולמנו, בבתינו, בליבנו?
בפתיחות, בהקשבה, באהבה. בעשיה חינוכית נאורה. באימוץ ערכי החינוך העולים מן המקורות.
וכך כתוב: “שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומות זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”

המאמר באדיבות אתר המוטרדים- www.mutradim.co.il