משחקי ילדות

מדוע משחקים?

המשחק הוא תופעה חברתית הקיימת בכל התרבויות, אבל היא אינה בלעדית לבני האדם – גם חיות משחקות, מה שמרמז שהתופעה הייתה קיימת עוד לפני שבאנו אנו ונתנו לה שֵם. אז מדוע בני אדם וחיות משחקים? הסיבה הראשונה הנראית לעין היא שמִשחקים הם אימון לחיים בוגרים. גור הנמרים מתאמן להיות טורף, גורי הקופים מתאמנים לחיים על העצים, ותינוקות נהנים מ’ילדות’ שמעניקה להם הגנה רשמית ורשות לשחק ולהתאמן להיות ‘בני אדם’.

לו זה היה ייעודו היחיד של המשחק, ניתן היה לצפות שבהגיענו לבגרות נחדל לשחק, אך כפי שאנו יודעים, הדבר אינו כך: בני אדם, כמו חלק מהחיות, ממשיכים לשחק גם כבוגרים. אנו ,כמו החיות, עושים זאת בעיקר לצרכים חברתיים, אך לאדם יש טעם נוסף במשחקיו, המייחד אותו משאר היצורים המשַחקים ושעליו עמד היטב הפסיכואנליטיקן דונלד וויניקוט.

משחק ומציאות?
לאחר היחלצותו מהשִליה הפיסית, טוען וויניקוט, על הילד להיחלץ מ’השליה האומניפוטנטית’ –אשליית כוח מוחלט היוצרת דימוי עצמי”אלוהי”.תשעה חודשים של חיים ברחם יוצרים אצל התינוק תמונת מציאות שבה כל מה שהוא מזהה נתפס כחלק ממנו ומתקיים כמושא רצונו בלבד. תחושה זאת נוצרת ומסוגלת להתקיים כמובן רק כל עוד הסביבה קטנה דיה כדי להיענות לרצונותיו במלואם מבלי לתבוע מאמץ ודחיית סיפוקים.

עם הגיחו לעולם, ובעזרת מה שוויניקוט מכנה ‘אם טובה דיה’, עליו להיחלץ בהדרגה מהאשליה הזאת, ללמוד להפריד את העצמי מסביבתו ומהאחר ולהתחיל להכיר את ‘המציאות’. משמושגת ההפרדה, חופשייה לה ‘המציאות’ להתפשט עד להיכן שמגעת סקרנותו, ואילו העצמי פונה פנימה בחיפוש אחר ייחודו וזהותו. ובאזורים שנותרים חופפים–מתקיים המשחק.

המשחק, על פי גישה זו, הוא מפגש בין חלק או נציג של העצמי, לבין חלק או נציגות של המציאות.

כדי ליצור משחק אנו חייבים לגזור נתח מהמציאות ולברוא עולם סמלי המייצג אותה. המימד הסמלי מאפשר לנו לנהל את המשחק, והמציאות שהוא מייצג ניצבת ברקע ומעניקה לו את המשמעות. כדי להשתתף במשחק, על השחקן לעבור תהליך דומה: עליו לשגר למשחק נציגות סמלית של עצמו הקרויה ‘פרסונה’, ולהותיר את השאר ברקע כדי להעניק משמעות וערך לחוויה.

מיהו שחקן?
כדי להיחשב כמשחֵק, על משתתף במִשחק למלא שלושה תנאים:
הוא חייב להעריך את מטרת המשחק דיה כדי להצטרף ולהישאר במשחק מתוך כוונה לנַצח.
הוא חייב לקבל את הסכמת השותפים האחרים על ידי התחייבות לנהוג על פי הכללים.
עליו להישאר בקשר כלשהו עם המציאות שמחוץ למציאות המשחק, כי אחרת המשחק הופך ל”עולם האמיתי”ומאבד את משחקיוּתו.

משחקיוּת
משחקיוּת[Playfulness]היא מושג המציין את היחס בין מה שנחשב כעולם האמיתי לבין העולם המדומה או הסמלי של המִשחק. זהו גם היחס שבין מה שנחשב בעיני המשחֵק כ”אני”לבין הפרסונה שלו. ככל שהיחס ביניהם גדול יותר, המשחקיוּת גדולה יותר.

המשחקיוּת משפיעה על החופש ליטול סיכונים במשחק. כשחוויית”האני”גדולה במידה מספקת מהפרסונה, וחלק גדול מספיק ממנה נותר מחוץ למשחק, המשחֵק חש בטוח מספיק כדי ליטול סיכונים ולנסות דרכים חדשות, כיוון שבמקרה של כישלון הנזק לא יחול על השחקן אלא רק על ייצוגו המוקטן, ויישאר לו מספיק”אני”להתנחם ולהתאושש. אך כשהפער וההבחנה קטנים או לא קיימים כלל, השחקן פחות נועז ופחות יצירתי.

משחקיוּת ויצירתיות
יצירתיות היא תהליך של ניסוי וטעייה. זהו ניסיון לנטוש את הוודאות למען הסיכוי לזכות בחידוש מרגש. כדי להיות יצירתיים יש ליטול סיכונים ולהיות נכונים להיכשל. איש אמנם אינו אוהב להיכשל או להפסיד, אך אדם הנהנה ממשחקיוּת גבוהה גדולים סיכוייו להיות יצירתי כיוון שאין הוא חושש להינזק באופן הרסני מאי-הצלחה.

לא ניתן ללמד וגם לא ניתן ללמוד משחקיוּת, ניתן רק לטפח אותה. פעילות משחקית מטפחת יצירתיות אבל לא כל המִשחקים מתאימים למטרה הזאת.

ילדים אינם משחקים רק לשם הנאה. דרך המשחק הם מגלים את יכולותיהם ומפתחים את זהותם העצמית. ההבחנה בין זהותם האמיתית לבין הפרסונה המשחקית עדיין דקה ושבירה, ועלולה להיעלם בקלות. [זה בדרך כלל קורה כשהם מפסידים…]כשילדים מפסידים, הם אינם יכולים לצפות לנדיבות גדולה מצד חבריהם, והפסד במשחק תמים עלול לגרור אחריו פגיעה אנושה בדימויו העצמי ומעמדו החברתי של הילד.

כשמשקל כה רב מוטל על כף המאזניים, ילד עלול להימנע לחלוטין ממשחקים שהוא אינו מיומן בהם, ולהגביל את עצמו לדרכים בטוחות ומוכרות המצמצמות סיכונים…

רק בוגר בשל, הנהנה מתחושת עצמיות יציבה, יכול להיות מנצח נדיב ומפסיד חייכן. יריב שכזה מקרין את ההבדל שבין המציאות המשחקית לבין העולם שמחוצה לה, ומעניק לילד את החופש לתור אחרי דרכים חדשות, לחקור ולגלות את מלוא יכולותיו, ולפתח משחקיוּת גבוהה.

אבל כדי לשחק ולהיחשב שחקן, כאמור, לא די למלא אחרי החוקים. המשתתף צריך להעריך את המטרה ולחתור בכנות לניצחון.

אין כל סיפוק בניצחון על שחקן אדיש, ואין משהו מעצבן יותר מיריב משועמם. כדי להפיק את מלוא הפוטנציאל היצירתי ממשחק בוגר/ילד, המִשחק חייב לרתק את הבוגר ואת הילד כמעט באותה מידה.

ולכן, כשאתם באים לבחור משחק חברה לשחק בו עם ילדיכם, ודאו קודם שאתם נהנים לשחק אותו בעצמכם.

המאמר באדיבות חיים שפיר, ממציא וסופר, ממציא הטאקי ומומחה למשחקים ויצירתיות ובעליה של חברת משחקי שפירwww.shafirgames.com