שינה של תינוקות

התהליך הזה של הבחנה בין יום ללילה, אשר בזכותו התינוקות שלנו (וגם אנחנו) ישנים בלילה וערים ביום, מתרחש הודות להפרשה של הורמון הנקרא מלטונין. ההורמון הזה, המכונה גם"הורמון השינה"מופרש בגופנו בשעות הלילה בתגובה לחושך, וגורם לנו להיות מנומנמים כשמגיע הערב, ולישון ברצף כל הלילה. לקראת הבוקר הפרשת ההורמון יורדת, ואנו מתעוררים.
 

אצל תינוקות רכים, רמות המלטונין עדיין אינן גבוהות, ולכן הורים רבים נתקלים בתופעה שבה התינוק מחליף בין יום ולילה–כלומר ישן שעות רבות ביום, ובלילה–שישו ושימחו. אבל אל דאגה, ישנן דרכים לסדר את היום והלילה של התינוק ולגרום לו לרכז את מרבית השינה בלילה.

אז יופי, עברנו מכשול אחד. התינוק שלנו יודע להבחין בין יום ללילה, הוא ער ביום וישן בלילה. אבל למה הוא מתעורר כל כך הרבה פעמים בלילה?

שינה של תינוקות,בדומה לשנת המבוגרים מורכבת ממחזורי שינה. בסוף כל מחזור שינה אנחנו מתעוררים. אנחנו המבוגרים בדרך כלל אפילו לא מודעים לכך, ההתעוררות היא קלה, אנחנו מסובבים את הראש וממשיכים לישון.

אצל תינוקות העניין קצת יותר מורכב. רבים מהתינוקות אינם מסוגלים לחזור לישון בכוחות עצמם כשהם מתעוררים בלילה, והם זקוקים לנו, ההורים כדי שנעזור להם בכך.

כשהתינוק נולד הוא אינו מסוגל עדיין להירדם בכוחות עצמו, ואנו ההורים שכל כך רוצים לעזור לו, עושים כל דבר אפשרי בכדי שירדם: מאכילים, מנענעים על הידיים, מלטפים, מקפיצים על כדור, מטיילים בעגלה וכולי. לאט לאט התינוק גדל ומפתח כבר את היכולת הפיזית להירדמות עצמאית,אך רבים מההורים אינם מאפשרים לו להשתמש ביכולת הזו, וממשיכים לעזור לו שוב ושוב להרדים את עצמו. כך בעצם נוצרת תלות של התינוק בגורם חיצוני כלשהו–בקבוק, עגלה, כדור פיזיו וכו’, והתינוק אינו מסוגל להירדם ללא שימוש בגורם זה.

בכדי ללמד את העולל להירדם באופן עצמאי יש לנתק אט-אט את ההקשר בין גורם התלות לבין השינה. למשל: תינוק אשר זקוק להנקה בכל פעם בכדי להירדם–נישאף לנתק את הקשר בין ההנקה לשינה, כלומר באופן הדרגתי נלמד אותו איך להירדם בלי הנקה. התינוק החמוד שלנו עשוי להתנגד לשינוי בהתחלה, לבכות ולדרוש את"המגיע לו".
הוא צודק–הוא הרי אינו יודע להירדם בשום צורה אחרת ומשתמש בבכי בכדי להביע את הקושי שלו. אנחנו צריכים להיות שם בשבילו כשקשה לו, כדי לנחם אותו ולהכיל אותו, אבל לאלעשות עבורו את העבודה שהוא אמור לעשות–ההירדמות.

אנחנו צריכים לזכור שאנחנו ההורים שלו–וכמו בכל תחום אחר–אנחנו אלה שצריכים ללמד אותו ולאפשר לו להיות עצמאי ומסוגל. וכמובן בסופו של דבר"הדובדבן שבקצפת" -כולנו נישן טוב יותר בלילה–גם אנחנו וגם הוא.