הראשון בספטמבר? מתחילים גן חדש? נכנסים בצעד מהוסס לכיתה חדשה? קבלו כמה טיפים ממנחת ההורים דניאל מנו שמסבירה לנו מה זה מנוחה היקשרותית ואיך היא תעזור לכם לעבור את הימים הראשונים במסגרות החדשות בשיטה קצת אחרת
1 בספטמבר 2021: דניאל מנו
אנחנו בשיאה של תקופה ארוכה, מתישה, מאתגרת. תקופה של אי ודאות שסופה לא נראה באופק.
בין אם זו כניסה לגן או שנה חדשה בבית הספר – אנחנו רוצים שהילד שלנו ירגיש בנוח, מוגן ובטוח לצמוח במלוא הפוטנציאל.
החדשות הטובות הן שגם במציאות הזו, יש לנו הרבה מאוד השפעה על המצב.
הנה 3 דברים שנוכל לעשות כדי להקל על הילד את הכניסה למסגרת:
1. מנוחה היקשרותית
השבועות הקרובים הם זמן של מילוי מצברים, חיזוק המשאבים הרגשיים שיספקו לילד כלים לאחוז בנו כשאנחנו בנפרד. זה אומר חיזוק ההיקשרות, הקשר בינינו, על כל שורשיה.
יש לנו שישה כלים מרכזיים מגיל לידה ועד סביבות גיל 6-8, כשבכל שנה ההיקשרות מעמיקה בעוד שלב בהתאם לצורך הרגשי של הילד:
השורש חושי. קשר עין, מגע, חיוך, מוזיקה, מאכל אהוב, ריקוד, ואפייה משותפת וכו’.
שורש ההידמות. נעשה פעולות דומות ביחד, נציין דימיון בינינו – חיצוני, פנימי, אהבות משותפות לאוכל, למוזיקה. נעבוד עם מודלינג דרך שיתופים על מצבים דומים של תחילת שנה שקרו לנו.
שייכות ונאמנות. נזמין את הילד להתקיים בנוכחותנו, לעשות דברים ביחד. ניכנס לעולמם ונפתח להם פתח לעולמנו: במסגרות, בעבודה שלנו, בעבודות בית. “שב כמה דקות לידי בזמן שאני מקפלת כביסה, אני רוצה לספר לך מהו מצחיק שקרה לי היום”. “רוצה לצייר לידי בזמן שאני עובדת על המחשב?” וכו’.
משמעות. שבחים שמתארים את הפעולות של הילד (נראות), נספר איך זה נגע לנו בחיים ואיזו משמעות יש לזה. נתאר כמה הם מרגשים אותנו ואיזה מזל יש לנו שהם בחיינו. החיים שלנו לא היו נראים אותו דבר בלעדיהם, לנו זה ברור, ולהם?
אהבה בלתי תלויה. נשתמש בכל הדרכים שיש לנו להביע אהבה בשגרה לאורך היום. בתוך סיטואציה משברית, נוודא שאנחנו לא תולים את האהבה בשום דבר, לא בשיתוף פעולה מצידם, לא בהישגים ולא בהתנהגות.
מוכר וידוע. הילד שלנו צריך לדעת שיש מקום אחד בעולם הזה שמכיר אותו, את האהבות והחלומות שלו, זה נותן לו ביטחון ומנוחה.
זה שורש שיחסית קל למלא: “קניתי לך את היוגורט שאתה אוהב בסופר”, “הכנתי לך את העוגיות שאתה אוהב”, וגם “בוא אני אסחוב לך את התיק” כשהוא חוזר עייף מהגן או מבית הספר.
השורשים עוזרים לנו לשים דגש על איסוף רגשי כשהילד בבית סתם ככה, ובמיוחד סביב פרידה. שימו לב למשולש: התעוררות, איסוף ממסגרת, הרדמה > רגעים לא פשוטים שכדאי להכניס בהם המון קשר עין, חיוך, חום ומגע.
האחריות היא עלינו, אנחנו אלו שניזום חיבור אחרי פרידה, אחרי קונפליקט.
נהיה מקום של מנוחה היקשרותית עבור הילד, בה הוא לא צריך לעבוד בלהיות שייך ונראה, או להתחרות על משאבים.
שורה תחתונה: מנוחה היקשרותית-רגשית היא המפתח לצמיחה.
2. אמפתיה ומקום לרגש
נהיה מוכנים לתקופת הסתגלות למסגרת, שיש בה הכל מהכל. הימים האלה שבהם הילד רגיש יותר וכל דבר מקפיץ אותו, גם דברים שבעבר לא היוו בעיה? זה זה. הילד שלנו נמצא איתנו במקום בטוח שבו הוא פורק את הרגשות שלו אחרי יום שלם במסגרת.
זה תפקיד קריטי בחשיבותו שאנחנו רוצים להמשיך ולשמר.
זה לא אומר שאין גבולות ושנקבל כל התנהגות (בכלל, גבולות הם שיח מתמיד שמקומו בשגרה ולא בתוך משבר), אבל לרגש תמיד יהיה מקום בתוך התהליך.
שורה תחתונה: “זה קשה להיפרד בבוקר”, “יש הרבה ילדים חדשים וזה אולי קצת מפחיד”. אמפתיה היא לא שיקוף (“אני מבינה ש…”) וגם לא הזדהות (המבט שבור-הלב שיש לנו בעיניים? גדול עליו מדי).
אמפתיה היא פשוט נוכחות ומקום לרגש, בלי עצות, הסחות דעת או פתרונות.
3. נהיה סוכן מתווך בין הגננת או המורה לילד
ליוויתי מאות משפחות, עשיתי את זה בעצמי בכל אחד מ -6 הגנים ובתי הספר בשתי ארצות, זה עובד מדהים.
ביטחון ואמון באדם זר הם תהליך שנבנה עם הזמן.
הילד שלנו זקוק לזמן הזה כדי ללמוד שהוא בידיים טובות, להיקשר לגננת ולתת לו להוביל אותה.
ילד בגיל צעיר עוד לא בשל מספיק לאחוז באמא ואבא גם כשהם אינם.
בהעדר דמות היקשרותית לידו, הוא פשוט ייכנס לוואקום היקשרותי.
כשאין היקשרות אין הובלה, אין תמיכה, אין ביטחון.
אין צמיחה מיטבית במלוא הפוטנציאל.
מה זה אומר בעצם?
נרצה שהילד יהיה מקושר וירגיש קרוב לגננות או למסגרת ככל האפשר.
בתור הדמויות הכי משפיעות בחייו, אנחנו בראש פירמידת ההיקשרויות שלו, עלינו מוטלת האחריות להעביר הלאה את הביטחון וההיקשרות לדמויות הרצויות.
מכירים שהילד מסתכל על אמא או מחבק לה את הרגל כשזר פונה אליו? הוא מחפש את האישור והידיעה שמדובר בדמות בטוחה.
נרצה אנחנו להעביר את ההיקשרות מאתנו לגננת, איתה הוא ירגיש בטוח.
איך נעשה את זה? ועוד בעידן הקוביד?
יצירתיות – מלא ממנה. וגמישות ופתיחות.
נכניס את הגננת לשיח הביתה, ננכיח אותה איתנו. נספר לילד על הגננת, נראה לו תמונות וסרטונים שלה, נספר על האהבות שלה, נמצא דימיון בינה לבין הילד, נדבר על תחביבים שיש לה. מי שטרם הכירו או פגשו את הגננת – אפשר לחפש תמונה שלה בגוגל, בווטסאפ, לברר עם אמהות אחרות פרטים עליה, לבקש את המידע מהעיריה.
להיות באמפתיה אליה ולהסביר מדוע זה חשוב לכן כל כך. אפשר לספר לילד מה הולך להיות בגן. ללכת לגן. לטייל ליד הגן. לשיר שירים שישירו בגן. ליצור קשר עם הורים אחרים, להפגיש, לעשות שיחות וידאו בין הילדים.
תקשיבו לאינטואיציה שלכם ושלכן, היא לא טועה.
אני יודעת שמה שכתבתי כאן מאתגר. עוד לא ברור לגמרי מה יהיה, המתווה האחרון היה מנותק לחלוטין מכל הידע שיש לנו כיום על המערכת הרגשית במוח. ויש הורים עובדים ולא יוכלו להישאר לאורך זמן וזה בסדר, יש לנו הרבה דרכים אחרות לעבוד איתן.
שורה תחתונה: הפוקוס שלנו הוא על תיווך ויצירת קשר בין הילד לבין הגננת והמורה בכל דרך אפשרית.
נסכם בתזכורת: הילדים שלנו לא צריכים שיהיו לנו את כל התשובות, אנחנו היא התשובה שלהם.
ואנחנו לא צריכים לעשות כלום בשביל זה, אלא פשוט להיות שם בשבילם.
ובשבילנו גם.
בהצלחה לכולם!
דניאל מנו היא מנחת הורים בהשראת תקשורת מקרבת והיקשרות (מחקרי מוח בתחום הרגש).
תוכלו למצוא עוד טיפים של דניאל ולקבל תשובות לתחילת השנה כאן: פייסבוק… | אינסטגרם…
