חיים שפיר, ממציא הטאקי ועוד המון משחקים משפחתיים, מסביר למה ילדים מתקשים להתמודד עם הפסדים במשחק וגם נותן את עשרת הדברות שלו לזמן המשחק המשפחתי שלנו.

עד גיל 5-4 נמנעים ילדים ממשחקים תחרותיים ומתרכזים במשחקי דמיון ותפקידים. הם אוהבים לשדרג את עצמם לדמויות גדולות מהם וליזום משחקים שבהם אנו נדרשים לשתף איתם פעולה. תמיד יהיו הם הגיבורים הראשיים בעלילה ואנו נלוהק כגיבורי משנה, כעוזריהם או כיריביהם המובסים. לרוב אנחנו זורמים עם התפקיד שהוטל עלינו ומצייתים להוראות הבמאי.

למשחקי דמיון אין מטרה מוגדרת, חוקיהם שרירותיים והם עשויים להשתנות במהלך המשחק. תכליתם היחידה היא רקמת היחסים המיוחדת שאינה בנמצא מחוץ לבועה. המשחק התחרותי, לעומת זאת, מתאפיין בחתירה למטרה שהדרכים אליה מוגבלות במערכת חוקים קשיחה. משחק תחרותי הוא ‘משחק סכום אפס’ – משמעותו היא שהרווח של המנצח הוא תמיד על חשבון הפסדו של האחר.

משחקי התחרות של ילדותנו הם מבחני המיון הראשונים שאנו עוברים בחיינו. הם חושפים אותנו לראשונה ליכולותינו מול אלו של האחרים, ומזמנים לנו חוויות ניצחון מרוממות נפש אבל גם כישלונות צורבים שאינם ניתנים להכחשה. ואם יבוא מי שיטען כי הניצחונות וההפסדים הם סמליים בלבד (שהרי מה ניתן לקנות במכולת עם כסף של מונופול? ומה בדיוק אפשר לעשות בחיים עם העובדה שנפטרתי מכל הקלפים בטאקי?), אומר רק שמשקלו של הניצחון אינו נובע מערכו החומרי אלא בעיקר מההערכה שהוא זוכה לה בחברה. ודי אם נזכיר כאן שהמנצחים במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה זכו בזר עלי דפנה פשוט, אבל כבוד האֵלים שהתלווה אליו דבק בם לכל חייהם.

אז למה ילדים שונאים להפסיד במשחק?
באופן אידיאלי, משחקי פנאי אמורים להיות ‘שמורות טבע’ ולהעניק הגנה מלאה לשחקנים מפני השלכותיהם על חייהם בבחינת: ‘מה שקורה במשחק נשאר במשחק’. אולם במציאות לא ניתן להשיג הרמטיות שכזאת, ומכל משחק זולגת השפעה כזו או אחרת אל החיים האמיתיים. לזליגה הזאת אני קורא: ‘ערך משתייר’.

משקלו של הערך המשתייר מוענק לו על ידי השחקנים והוא אינו קבוע. הוא שונה משחקן לשחקן ותלוי בגורמים רבים כמו הסכמה חברתית, מערכת היחסים בין המשתתפים, ביטחון עצמי, מצב רוח, וכן בעוצמת ההזדקקות לו. וילדים זקוקים מאוד לניצחונות, כי מאזן הניצחונות וההפסדים של שנותיהם הראשונות משרטט את קווי המתאר של זהותם העצמית. וכשזו עדיין מצומקת, כל ניצחון יקר ובעל ערך משתייר גבוה עד מאוד. ומכאן מצוקתם הגדולה של הזאטוטים.

בכל הזדמנות שבה אני משוחח על משחקים אני נדרש להתייחס לקושי של ילדים להתמודד עם הפסדים, ומתבקש להציע פתרונות. כממציא משחקים המכונים ‘משפחתיים’, יש לי אכן את ‘עשרת הדיברות’ להורים.

‘עשרת הדיברות’ להורים:

הרבו לשחק עם הילדים
אין תחליף למשחק עם ההורים. כשילדים משחקים בינם לבין עצמם הם אמנם רוכשים מיומנויות חברתיות, אך כשזהות העצמית של כל השחקנים מצומקת ושברירית הערך המשתייר אצל כולם גבוה והמתח רב. לעומת זאת, כשבוגר משחק עם ילד, הוא חושף אותו ליחסיותו של הערך המשתייר בדרך היחידה שניתן להעביר את המסר הזה – דוגמא אישית.

כבו את הטלפונים הניידים כשאתם משחקים!
3. הקפידו לבחור במשחקים שגם אתם באמת נהנים לשחק. ילד מבחין בהורה ש’עושה את עצמו’ ומקבל שיעור בהעמדת פנים (זו הסיבה שאני מתמקד בפיתוחם של משחקים ‘שעושים את זה’ גם לגדולים).

אל תמנעו מעצמכם שמחה אמיתית כשאתם מנצחים
לא להגזים… אבל – הימנעו מכל פגיעה בכבודו של המפסיד. אל תנחמו אותו על הפסד (זו התנשאות משפילה), אבל שבחו אותו על המאבק ועל מהלכים יפים כאשר היו כאלו. עודדו את הילד להציע בעצמו הצעות לשיפור משחקו.

אל תכריחו
את הילד לשחק במשחק שאינו רוצה.

בחרו משחק שבו יש לילד סיכוי שווה לנצח
בהתחלה יהיו אלה משחקי מזל, לאחר מכן משחקי זיכרון והבחנה, ורק בשלב מאוחר משחקים אסטרטגיים המתאימים ליכולותיו.

לעולם אל תגידו לילד: ‘אבל זה רק משחק’
אני מקווה שבשלב זה כבר הבנתם למה…

הקפידו לשחק בעצמכם
גם כשילד אינו מעוניין להשתתף – זה משדר אווירה של ‘בית משחק’ ומבטיח שהילד לא יראה במשחק סוג של טיפול.
הקפידו לא להיות מחנכים בזמן שאתם משחקים עם הילד. משחק טוב מחנך מצוין במקומכם.

השתדלו גם לשחק במשחקים קבוצתיים
שבהם הילד חבר איתכם באותה קבוצה. מצב כזה מדגיש את העובדה שהיריבות במשחק היא שרירותית, זמנית וסמלית ואינה מייצגת את היחסים האמיתיים.

‘עשרת הדברות’ האלו הם כמובן קווים מנחים ויסייעו בידכם לנצל היטב את זמן המשחק אך זכרו שמשחק חברתי הוא קודם כל אירוע מקרב לבבות.

המאמר באדיבות חיים שפיר – ממציא משחקים: www.shafirgames.com