הכינותי בדיעבד-תערוכת מחווה לבתיה עוזיאל

 

עבודותיה של בתיה עוזיאל, המוצגות בגלריה גרשטיין, חושפות אמנית אינדיבידואלית, חסרת פשרות, שלא מתאימה את עצמה לאף מגירה וחושפת באופן מטפורי ומילולי מגירות בתוכה. האמנות היא עבורה הן כורח והן מניע חיים ושמחה.

עוזיאל מציגה בתערוכה עבודות אסמבלאז’ גדולות, קולאז’ים תלת מימדיים המכילים חלקי בובות, תמונות ילדות ומשפחה ישנות וחפצי נוי תעשייתיים מוכנים לצד עבודות יד מקוריות. המראה הכללי של העבודה הוא לעיתים קרובות של כאוס, עומס אין סופי, מציאות פרטית בה כלום לא נזרק, דבר לא הולך לאיבוד, ואין חפץ שאינו מותיר חותם.

בתיה עוזיאל מעידה על עצמה שהיא אוהבת יופי, שהיא גדלה באווירה שמרנית ושאמנות חייבת לדעתה להיות יפה, ועם זאת בעבודותיה קיימת אסתטיקה ייחודית שהיא סוג של ערבוביה שנובעת מאי יכולת להשליך דבר, או אולי, סירוב ילדותי להפריד עיקר וטפל והערבוביה הזו יוצרת תחושה מטרידה של מורכבות ועומס. בכך מבטאת בתיה את התעקשותה על החיים, ועל ההטבעות הקשות שהם טבעו בה, ועם זאת היא עדיין רואה ומראה את יופיים כפי שהם. 

 

בתערוכה הנוכחית לצד עבודותיה, יוצגו עבודות של אמנים שונים שהן ביטוי אינדיווידואלי לנפשות יוצרות ביקורתיות וערניות שאמנם ספגו בילדותם בלי פילטרים את המנה הממלכתית, אך בגרו לראות ולהצביע על הכשלים החברתיים ועל כאב, באספקטים שונים של החיים.

סוגיות של מגדר, זהות או יחס החברה אל והתעלמות החברה מן הזר והפליט, כאב ואתוס השואה ומכאב אנושי פרטי. האמנים שנבחרו להשתתף בתערוכה זו מציגים באופנים שונים אספקטים שמסתתרים מאחורי מראית העין הייצוגית, במדיות שונות ונושאים שייתכן שבממסד הטלוויזיוני רצו ועדיין רוצים, להתעלם מהם. 

 

אלמנטים מוכרים שמזוהים עם דמותה של בתיה עוזיאל משמשים ככלים בעבודות האמנים המתארחים בתערוכה. אלו הם כמובן: שימוש בחומרים קיימים אך בלתי נחוצים או פסולת, יצירה בעבודת יד והוראת יצירה.

 

בתיה עוזיאל נולדה בחיפה ב-1934. אביה היה מנהלו העסוק של תיאטרון המטאטא ואמה של בתיה נהרגה בתאונת דרכים ב-1940. הילדה החייכנית בת השש הפכה באחת למודת צער. טראומה מוקדמת זו עיצבה את חייה, היא נשלחה בגיל תשע כילדת חוץ לקיבוץ גבע ושם גדלה אצל משפחה מאמצת, גילתה כוחות הישרדות איתנים ופיתחה אישיות החלטית ושאפתנית. למראית עין הייתה מקובלת ומוצלחת והייתה פעילה חברתית ובולטת בלימודים. אך בזיכרונה היו אלה שנים עגומות.

 

עוזיאל למדה ציור במדרשה למורים לציור- בית חינוך בצפון בתל אביב. היא עבדה כמורה לציור ואל הטלויזיה הגיעה במקרה כאשר ישבה באסיפת הורים סמוך לאמא של חבר של בנה לספסל הלימודים שהציעה לה ללמד בתוכנית מלאכת יד. 

 

כאשר החלה בתיה עוזיאל להופיע בטלוויזיה, ביקשו ממנה ברשות השידור להסיר את הטבעות הרבות, התכשיטים והלק מציפורניה המטופחות, אך היא עמדה על כך שתופיע איתם. בהתעקשה על הסממנים שלימים יהיו מזוהים איתה כל כך, נחשפת האישיות האינדיבידואלית וסוג של התרסה פרטית כלפי הממסד הקיבוצי, וכלפי האתוס האנטי-בורגני ששלט עד אותה עת בישראל והתבטא כמובן ברשות השידור, השופר העיקרי של הממסד, מחאה נגד הקיבוציות ובעד הבורגנות. 

 

מוטיבים בולטים בעבודתה לאורך השנים הם השעון, שכמו ביצירתו של סלבדור דאלי מייצג את התמדתו של הזיכרון, השעון מופיע בעבודות של התכת חומרי פלסטיק שהחלה ליצור בראשית שנות השמונים בתנור אפייה בביתה ובהמשך בתנור פיצות שנרכש במיוחד, כגון טלפון חוגה, שאריות חפצים ופלסטיק גולמי צבעוני.

מוטיב מרכזי נוסף הוא המגירות – ביטוי לעושר ומגוון הפנים בעולמה הפנימי. בובות מופיעות הרבה מאד ומייצגות לרוב אמהות ובנות יחסיהן ועצמיותן–אמה המתה, בתה שרי המנוחה ואת עצמה או ליתר דיוק את ילדותה, שבמובן מסוים מתה.

 

בעבודה געגועים לבובה רעיה, כלי מטבח מיניאטוריים שעליהם חולשת בובה ישובה על מדף, מימדיה באופן יחסי לכלים יוצר תחושת אי נוחות – היא לא חלק מהתצוגה כבובה והיא לא גדולה מספיק כדי לייצג דמות אנושית, כך שתפקידה לא לגמרי ברור בסצנה ועם זאת היא מרכזית ביותר. 

 

בעבודה גבולות פרומים, מעין כדור הארץ אלא שהוא מרובע. המפה עצמה היא מפת ארץ ישראל, נגזרה והודבקה ובין פיסותיה חריצים ודרכם רואים בד אדום. הכדור מואר מבפנים, בדימוי המצורף העבודה נראית כמו לב גדול פועם. 
 

בעבודה מכירת חיסול, מצאו את דרכם כל החפצים וחלקי החפצים שלא נמצא להם מקום אחר. הרצון להנציח ולהנכיח עבר, זניח ושולי ככל שנדמה, ביצירת האמנות, ולטעון לחשיבות כל עט מקולקל ורגל של בובה, לפני החיסול (המוות כמדומה).