חינוך נגד אלימות

 

לטענת פרויד, אבי הפסיכואנליזה, וגם לפי תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות יותר, האלימות והתוקפנות הן חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות של כולנו, כולל של ילדים. בנוסף לכך, פעמים רבות משתמשים הילדים באלימות כאמצעי לפריצת גבולות, ולבחינת עקביותו של המבוגר. מסיבות אלה, גילויי אלימות בגילאי הילדות הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות הטבעית.

 

לאלימות אצל ילדים לרוב ישנן שלוש צורות: תוקפנות פיזית כלפי ילדים או אנשים אחרים, כדוגמת מכות, נשיכות או משיכה בשיער. תוקפנות פיזית כלפי חפצים, כדוגמת שבירת צעצועים או חפצים אחרים בבית. וגם – תוקפנות מילולית, כדוגמת צעקות או אפילו קללות. לעיתים מופנית התוקפנות של הילדים גם כלפי עצמם, כאשר הם גורמים כאב לעצמם ללא כל סיבה נראית לעין. רבים מהילדים אף אינם נזהרים ונוטים להיות מעורבים בתאונות שונות, נפילות, כוויות כתוצאה ממגע עם אש או כל פעילות מסוכנת אחרת, שהיא סוג של אלימות עצמית.

 

חינוך נכון נגד אלימות כבר בשלב הילדות המוקדמת מסייע לילדים לעבור תהליך טבעי של עידון הדחפים שלהם. הם לומדים לשלוט בתוקפנותם וגם לתת ביטוי לצדדים החיוביים יותר באישיותם–להקשבה, לשיתוף, לחמלה ולאדיבות. ישנם לא מעט הורים הסבורים, כי יש להיות סובלניים עם הילד, לאפשר לו לפתח את ביטחונו העצמי ולעשות ככלהעולה על רוחו, גם כאשר הוא מתנהג בתוקפנות. אך בדעה הרווחת והמקובלת על רוב האסכולות היא, כי היעדר גבולות ברורים מונע התפתחות תקינה של מנגנוני הריסון הטבעיים ועלול לגרום לילדים להפוך לנערים אלימים, ומאוחר יותר גם למבוגרים אלימים (ואף לפגוע ביכולתם לציית לחוקים הפשוטים ביותר של החברה הבוגרת). מסיבה זו, החינוך נגד אלימות הוא חלק הכרחי ובלתי נפרד מרכישת מיומנויות חיים שונות, ועליו להיכלל במסגרת הלימודים במוסדות חינוך כמו גם בקייטנות או אפילו בסאמר סקול.

 

התוקפנות בתקופת הילדות היא אמנם טבעית, אך באותה מידה גם הצבת הגבולות היא טבעית. במחקרים שונים בתחומיי החינוך והאלימות, נמצא כי היעדר גבולות ומתירנות מוחלטתשל ההורים, עלולים לגרום לפרצי אלימות בקרב ילדיהם, להפרעות בהתנהגות ולעיתים גם לעבריינות. ילדיםשחונכו ללא כל דרישות, גדלו פעמים רבות ללא כל ערכים, ועם יכולתמוגבלת ביותר לשאת תסכול או לכבוש אותו. היעדר גבולות הוכח גם כפוגעבסמכותיות ההורים ובתפיסתם כמודל לחיקוי. מסיבה זו, קביעת מערכתחוקים ברורה, כבר בגיל צעיר ובעת הצורך גם הפעלת סנקציות שונות, מסייעות לילדים ללמוד לשלוט באלימות שלהם.

 

חשוב מאוד להימנע מניסיון לברר מהן הסיבות לאלימות בזמן ההתפרצות, ולדחות זאת לשלב בו יהיה הילד רגוע ויוכל להקשיב להסבריםוגם להפנים אותם. בזמן ההתפרצות יש לנסות להרגיע את הילד ולהימנע ככל הניתן מתגובה לא מחושבת או מתוקפנות מילולית, כדוגמת איומים או הטפות מוסר. אפילו כאשר התנהגותם של הילדים מעוררת כעס גדול, חשוב לנסות ולהיות בשליטה עצמית, כדי לצור עבורם מודל לחיקוי ולהזדהות. לרוב, בזמן ההתפרצות חווים ילדים בלבול רב ותחושה של בדידות, אף אם כלפי חוץ הם נראים חזקים. במקרים אלה מחוות פיזיות שונות, כדוגמת: אחיזה ביד, חיבוק או אפילו ליטוף עשויות לרסן את ההתנהגות האלימה, ולהשיב לילד את ביטחונו העצמי.

שוחחו עם הילד על כל מקרה של אלימות. שכן, אחת הדרכים להתמודד עם האלימות היא ללמוד להביע ולפרוק רגשות בצורה נכונה וגם להבין את רגשותיו של האחר. הרגשות שלנו נובעים מרצונות ומצרכים, ומטבע הדברים צורך או רצוןשלא סופקו גורמים לתחושות של צער, תסכול וכעס.

 

מסיבה זו, השיתוף ברגשות מאפשר לפרוק את התסכול ולמצוא פתרון גם ללא אלימות. גם במקרה בו הילד היה קורבן לאלימות, יש לשוחח–במטרה לעודד ולחזק אותו, וללמדו כי עליולגונן על עצמו. חשוב ביותר להבהיר לילד,שאסור לנהוג באלימות, אך גם לא לתת לאחרים לפגוע בו. ספרים, הצגות ושירים הם דרך יעילה נוספת לחינוך נגד אלימות, והם יוצרים בקרב ילדים מודעות לנושא ולדרכים אחרות לפתרון בעיות.
 

הורים רבים מוצאים את עצמם לא פעם אובדי עצות ביחס לאלימות המופגנת של ילדם האהוב. האם יש להעניש על כך? ואם כן–באיזה אופן וחומרה? מכיוון שלא נולד בית הספר שיכשיר הורים להתמודד עם מגוון התופעות וההיבטים של גידול ילדים, מוטב יעשו אם יפנו להתייעצות עם אנשי מקצוע. ממש כמו שכאשר ברצונם לקחת הלוואות הם בודקים את האפשרויות הטובות והמשתלמות ביותר לפעולה, טוב יהיה אם יבחנו לעומק דרכי פעולה שונות ויבחרו בדרך ההולמת את אופיים, את ילדם ואת הסיטואציה בהם הם מתמודדים.