מחנה המעפילים בעתלית מוזיאון ההעפלה

אתמול ביקרתי באתר העפלה עם נכדים שלי. אני ילידת קפריסין. התאכזבתי מאוד מהידע המועט במהלך ההדרכה והסיור בשטח הגדול. קפריסין והעפלה של פליטי אירופה מוסבר בקלילות כדרך אגב.. יש אנייה וסרט שקצת ממחיש את האווירה אבל בשום מקום אין הסבר או מדריך או מישהו שיסביר ויספר איך היו המחנות בקפריסין. מעט מאוד לטעמי. 4 משפטים על קפריסין?. אנשים חיו שם שנתיים וחצי. סיפורים על קפריסין אפשר לספר במשך שבוע. “חמש דקות של כלום”? נכון שמקום היה בעיקרו מחנה מעצר ולכל הסיפור נכון אבל זה רק פאן אחד.. בשמחה הדרכתי לשתי הקבוצות שהגיעו והצטרפתי אליהם. מה. סיפרתי על :מי ולמה ומאיפה. שאלו איפה קפריסין ? מה זה? איזה אוניות על מה מדובר . האם אין קשר לניצולי השואה ואירופה לעליה לארץ . לא היה צריך להקדיש שטח של אוהלים, אוירה של צעירים כלואים מאחרי גדרות, מבוגרים, חתונות, ותינוקות, ומפת קפריסין ושמות של מחנות. ארגון העפלה בפייסבוק עושה ניסים ונפלאות להעביר לציבור תמונות וידע. ודווקא כאן בעתלית!!! ציפיתי יותר ממה שיש במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ששם מעניין מאוד אבל בהחלט אפשר לשלב בין המוזאונים. ולא לשכוח – היום הילדים הם לא ילדי 1948 הם מצפים לאקשיין. לדברים שיזוזו. לא רק תמונות. לא רק אנדרטה שלא אומרת להם כלום. אם כל הכבוד שאני רוכשת כילידת קפריסין. ידוע לי עבוד הצוות האוסף והידע במשרדים. שאלו אותי מורים על מה אני מדברת. תלמידים מגיעים ומטיילים ביום חופש. נצלו לספר את סיפור “יציאת מצרים” המודרנית – של עם ישראל והקמתה .

ביום שישי ב-8.6 18 ביקרתי במקום יחד עם אשתי והבת שלי. רוב הזמן התהלכתי בתחושה שאימא שלי הגיע לארץ והועברה למחנה לפני שנשלחה לחיפה. משו מה קיננה בלבי התחושה הזו ומאחר שבעבר הרחוק שמעתי את אימי מדברת על עתלית. לא ידעתי אם היא רצתה לספר לשכנה על עברה מאז שעלתה לארץ. אני זוכר רק שהתגוררנו בחיפה מיום הולדתי. אימי עלתה לארץ במאי 1948 שמה היה דוידזון מרים. המדריכה במקום אמרה שיש תיעוד על כול מי שהיה בעבר במחנה עד סוף 1948. בבדיקה במחשב המקומי של המחנה הקלידה המדריכה את הפרטים של אימי והתוצאה הייתה שאימי הייתה במחנה ועלתה מרומניה עם אניית המעפילים של ההגנה. הייתה זו הפתעה שאכן הרגשתי הייתה צודקת. אם לא הייתי מגיע לביקור במחנה הייתי נשאר עם הספק לגבי שהותה של אימי במחנה. ביום סגירת מחנה הפליטים הועברה אימי לחיפה שם נולדתי בינואר 1949 מספר חודשים לאחר סגירת מחנה המעצר. בדיעבד התברר לי שאימי הייתה באותה תקופה בהריון איתי. אבי באותה תקופה לא התגורר במחנה בשל שליחתו לבסיס צבאי בחיפה שם שירת כמכונאי רכב. לאחר שאבי קיבל דירה מעל הכרמל ומעל וואדי רושמיה אבי ואימי התאחדו לאחר עלייתם ארצה. זה היה סיור נוסטלגי עבורי כיום אני בן 69 שלמזלי אהבתי לתעד דברים הקשורים לחיי ולחיי משפחתי מאז שהייתי ילד ועד ימינו כתבתי ספר למען המשפחה שיישאר כתיעוד משפחתי לדורות הבאים שלא ידעו את קורות משפחת דוידזון מאז רדיפת הגרמנים את הורי ברומניה ועד יום מותם.

ביקרתי היום 16/4/2019 במקום, גיליתי באחד הצריפים, את אבי מורי מאיר הוניג (לימים, הניג) מורה לעברית למעפילים שהיו במחנה. מפאת התרגשותי לא הצלחתי להעביר למדריכה את התרשמותי. הקבוצה שהייתי בה, הגיעה ממכללת גליל מערבי, יד נתן, במסגרת “סיור אתרי מורשת”.
אבי עומד בצריף מחזיק בידו ספר פתוח.